סיפורה של כ':

כ', בת 50, נולדה במרוקו ועלתה לארץ בשנת 1969, בהיותה בת שבע וחצי. תחילה, שיכנו אותה ואת משפחתה, משפחה של זוג הורים ו- 6 אחיות באילת. המעבר לאילת היה קשה עבור המשפחה, בגלל ריחוק העיר ונידחותה, ומכיוון שאביה נשלח לעבוד בעבודה קשת יום במיכרות תימנע. אביה, לא היה מוכן להשלים עם המצב, ויזם מאבק מול הסוכנות היהודית. הוא עבר עם כל בני המשפחה להתנחל בפתח הסוכנות היהודית בתל אביב. כ' מספרת: "במשך שבועיים שלמים לא זזנו משם. אני זוכרת את זה כמשהו טראומטי, כי בשלב מסוים באו שוטרים ולקחו את אבא שלי. אמא שלי שהייתה בהריון, אני וחמש האחיות שלי נשארנו בלי אבא באמצע הרחוב".

בעקבות מאבק זה, הסוכנות שאלה את המשפחה לאן הייתה רוצה לעבור. כשהמשפחה סיפרה שיש לה קרובי משפחה בבאר שבע ובתל אביב, שלחה אותם הסוכנות לבאר שבע. בהתחלה, הועברו למעברה בחצרים, שהייתה ממוקמת ליד בית הקברות. אב המשפחה, לא אהב את המגורים ליד בית הקברות, ונאבק שנית עד שהועברה המשפחה לשכונה ג'. כ' מספרת ש: "באותו זמן אבא שלי עבד בשתי עבודות. בבוקר עבד במשביר לצרכן, ובערב עבד בסבלות". בהמשך עברה המשפחה להתגורר בשכונה ד' בה היא מתגוררת עד היום, ובה מתקיים כיום מוקד פעילות הקואופרטיב.

כ' סיימה את לימודיה בבית ספר יסודי ממלכתי דתי, ובתיכון שובצה למגמת סריגה, למרות שלא בחרה בכך. כ' המשיכה ללמוד עד כיתה י'. לאחר מכן, עבדה כ' בבתי חרושת שונים של טכסטיל, בוטנים ובמכבסה. בשנת 1971, התחילה ללמוד טבחות ב"תדמור". כשנה לאחר מכן עברה להתגורר באילת, שם עבדה כטבחית בבית מלון עד שנת 1974. בשנת 1974, חזרה להתגורר בבאר שבע, שם עבדה במלון "נאות מדבר" כטבחית במשך 8 חודשים. במשך 10 השנים הבאות, עבדה בבית אבות בבאר שבע. היא עזבה עבודה זו מסיבות בריאותיות ואישיות. בשנת 1994, כ' נפגעה בתאונת דרכים באופן חמור. כ' מספרת ש: "אף אחד לא האמין שאצליח ללכת על רגלי שוב". בעזרת כוחות נפש רבים, אומץ ונחישות, בתהליך שיקום שערך כשנה הצליחה כ' לשקם את בריאותה, והיא כיום הולכת בכוחות עצמה.

לפני כארבע שנים, הגיעה כ' למרכז הסינגור של עמותת סינגור קהילתי עם בעיית חוב משכנתא. כ' מתארת את המפגש עם העמותה: "קיבלתי אוזן קשבת וניסיון לעזור בכל דרך אפשרית. גיליתי צוות מעולה עם נכונות גבוהה לעזור לזולת". תוך כדי תהליך, הצטרפה כ' לפעילות קבוצת ח"ץ (חברה צודקת) של העמותה, הפועלת נגד הגזירות הכלכליות. בהמשך, כאשר החלה העבודה להקמת קואופרטיב המזון, הצטרפה כ' לצוות ההקמה שלו. היא מספרת: "לא אני ולא אף אחד בצוות ההקמה האמנו שאנחנו מסוגלים להקים עסק לכל דבר, אבל זה קרה!!".

כיום, פועלת כ' רבות בקואופרטיב. היא משמשת כקופאית, אחראית על הזמנת סחורה, מעורבת בניהול חשבונות ובכלל, מעורה בכל הכרוך בניהול הקואופרטיב ותפעולו כמיטב יכולתה. כ' אומרת שהקואופרטיב "טוב לקהילה, המחירים בו זולים". היא חושבת ש- "הרעיון טוב, זה יגרום לצמיחת הצרכן ללמוד לקנות במזומן ולקנות רק מה שצריך ולא להסתבך בחובות". כ' מספרת שיש אתגר בהפעלת הקואופרטיב: "הוא מבוסס על התנדבות, וקשה לדרוש מחויבות והשקעה כל כך גדולה מאנשים שמתנדבים". היא מספרת שמעורבותה בקואופרטיב גרמה לה להאמין ביכולת שלה לעשות דברים שלא האמינה או חשבה שתוכל לעשות. היא אומרת ש: "זה נותן לי סיפוק לראות אנשים בכל הגילאים והעדות קונים בקואופרטיב, יוצאים עם חיוך וחוזרים שוב. היום, לא יהיו לי יותר חששות לפתוח עסק פרטי משלי".

סיפורה של ח':

ח' היא אישה כבת 80, אשר עלתה לארץ לפני 14 שנים מאזרבאיג'אן. היא נולדה בבלרוסיה, וכאשר התחתנה עברה להתגורר באזרבאיג'אן, שם נולדו שלושת ילדיה. כאשר פרצה באזור מגוריה מלחמה עם הארמנים, החלו היהודים באזור לסבול סבל רב מאוד. ח' מספרת: "חשתי בליבי כי אני יהודיה ושייכת לארץ ישראל ולעם היהודי, לכן החלטתי לעלות ארצה". סבה של ח' היה רב, מה שחיזק ביתר עוצמה את תחושת שייכותה ליהדות ולארץ ישראל.

מיד עם בואה ארצה, השתכנה ח' בבאר שבע, מכיוון שבעיר זו התגוררו כל חברותיה. ילדיה התחתנו עם השנים, ונולדו לה נכדים. שניים מנכדיה מתגוררים עדיין בבאר שבע, אך במרחק גדול מביתה, ונכד אחר גר בקנדה, והיא לא ראתה אותו כבר שנים רבות. לפני כשלוש שנים התאלמנה ח' מבעלה ומאז היא מתגוררת לבדה. בעבר, חלתה ח' במחלת הסרטן ועברה ניתוחים רבים עד שהשתפר מצבה. לאחרונה, עברה ח' גם ניתוח עיניים מסובך ומורכב. אבל ח' לא מתלוננת: "אני אוהבת את ארץ ישראל ומרגישה פה מאוד טוב, בזכות החברים והעזרה שאני מקבלת פה".

ח' הגיעה לקואופרטיב כבר ביום הראשון לפתיחתו בעקבות הפרסום שהיה. היא מתקיימת כיום מקצבת זקנה, והעלות הנמוכה של המוצרים בקואופרטיב עוזרת לה לחסוך ולהתקיים בכבוד. "אני מרגישה מאוד בודדה מאז שבעלי נפטר. חיפשתי מקומות בהם אמצא חברה וארגיש שייכת, כך הגעתי לקואופרטיב. בקואופרטיב אני מרגישה שייכת ויש לי פה חברים. יפה בעיני שיש אנשים שמתנדבים ועושים למען מקום כזה ולמען אנשים שאין להם- כמוני". ח' מגיעה מדי שבוע לקואופרטיב הן בשביל הקנייה ובעיקר בשביל החברה וההרגשה הטובה. "אני מקווה שהקואופרטיב יגדל ויתפתח".

סיפורה של מ':

מ', בת 56, נולדה בדרך באוניה בין תורכיה לארץ ישראל. אביה יליד הארץ ואימה ילידת רומניה. לאחר שנולדה, נדדה מ' עם משפחתה לקווקז, שם חוותה את תקופת ילדותה עד גיל 8. בגיל 8, החליטה משפחתה לשוב ארצה והתמקמה בכפר פיקחין. כאשר גדלה המשפחה, ומנתה 12 נפשות, עברה המשפחה לעיר רחובות.

בגיל 15, אילצה אותה משפחתה להתחתן, והיא נישאה בלית ברירה. לה ולבעלה נולדו בן ובת. בגיל 28 עברה המשפחה המצומצמת להתגורר באילת, שם עבדה מ' כנהגת מונית. אז, תקף את משפחתה אסון כבד. בעלה ובנה נהרגו בתאונת דרכים , ומ' נותרה לבדה מטופלת בביתה. מ' מספרת: "מאז האסון, לא התחתנתי מחדש, למרות שהייתי בגיל 30. אני לא מסוגלת. אני עדיין מתאבלת על בעלי ובני". ביתה של מ' התחתנה והיא כיום סבתא לשני נכדים. "החלטתי להקדיש את חיי לביתי, לנכדי ולטובת החברה".

אחרי שהתאלמנה, עבדה מ' כמנהלת משק במלון באילת, ותחת אחריותה היו 40 עובדי משק. בשנת 1990, החליטה מ' לעזוב את עבודתה ולעבור להתגורר בבאר שבע. זאת מכיוון שמשפחתה עברה לבאר שבע והיא רצתה להיות קרובה אליה.

בבאר שבע, הגיעה מ' לעמותת סינגור קהילתי. תחילה, עם חברה שהיו לה בעיות עם חברת הדיור הציבורי "עמידר", ולאחר ששמעה על קבוצת ח"ץ (חברה צודקת) החליטה להצטרף לפעילות. "כל החיים אני אוהבת לעזור לאנשים, שמחתי שיש לי הזדמנות לתרום לחברה". כאשר החל תהליך ההקמה של הקואופרטיב, הצטרפה ח' לצוות ההקמה ומאז היא פועלת כמעין אם בית של הקואופרטיב. היא דואגת שהכול יתנהל כסדרו בקואופרטיב, ובמקביל ממשיכה להתנדב גם בקבוצת ח"ץ.

מ' מספרת על הקואופרטיב: "הקואופרטיב הוא כמו תינוק שלנו, והוא הזדמנות לעזור. במקום לשבת בבית לבד, אני מגיעה לקואופרטיב ופוגשת חברים. טוב לי להיות עם חברים שבאים לקנות בקואופרטיב ולעזור להם בקנייה. גם להיות עם חברי צוות ההקמה זה נפלא".

סיפורו של נ':

נ', בן 75, מתגורר כיום עם אשתו בבית אבות בבאר שבע. נ' עלה לארץ בגיל 18, בשנת 1949 מיוון. ביוון, אביו של נ' היה קונה מתושבים חפצים בזול ומוכר אותם במחיר יקר יותר. כך, הרוויח אביו מספיק כסף כדי לכלכל את משפחתו. בגיל 8, אביו שלח אותו ללמוד עברית עם הרב משה שמעון פסח. "אבי החליט לשלוח אותי ללמוד עברית בגלל שכשסבתי נפטרה הוא לא ידע לקרוא את הקדיש בעברית והצטער על כך מאוד. כל יום הייתי הולך לרב ללמוד עברית. בהתחלה הוא לימד אותי את הא'- ב', לאחר מכן לימד אותי להתפלל ומאז התחלתי לקרוא. ככל שגדלתי, ידעתי יותר עברית ויהדות, וכשעליתי ארצה לא הייתי צריך ללמוד עברית".

נ' עלה לארץ דרך עיר הנמל "פיראוס" באונייה. הוא נסע באונייה שלושה ימים ושלושה לילות עד אשר הגיע ליפו. נמל יפו, לא היה מסודר אז ובאו אנשים לקחתם מהאונייה אל החוף. בנמל, המתינו להם אוטובוסים שלקחו אותם לבאר יעקב ל"בית עולים". בבית עולים לא היו מספיק בתים. הבתים ניתנו למשפחות הגדולות, ומכיוון שהיה לבד קיבל נ' אוהל. מ"בית עולים" שלח נ' מכתב לבן דודו, שכבר התגורר בארץ, ובא לקחתו לביתו בתל אביב. "רציתי להסתדר בארץ אך לא ידעתי איך, ולא היו לי זכויות אזרח. לבן דודי היו קרובים בקיבוץ עין חרוד לשם קיבלו אותי. עבדתי בפרדס הקיבוץ במשך חצי שנה, עד שגויסתי לצבא". בצבא, השתתף נ' במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

לאחר מכן, התחתן נ' והתפרנס מעבודה כפקיד במפעלי ים המלח, שם עבד עד שנת 1988, אז יצא לפנסיה ועבר להתגורר בבית אבות בבאר שבע, שם הצטרף לקואופרטיב המזון. נ' מספר: "כאשר יצאתי לפנסיה חשתי כי השעמום גובר, ושמעתי על סינגור קהילתי דרך אנשים. כשהגעתי ושאלתי במה אוכל לתרום, סיפרו לי על הקואופרטיב והצטרפתי". לאחר זמן מה, חלה נ' ועבר ניתוח שריתק אותו למיטה. כיום, החלים נ' והוא "שמח מאוד על ההזדמנות להיות חלק ממקום שהחזיר אותי שוב לחיי השגרה, ועוזר לי להתמודד מבחינה כלכלית". כיום, חבר נ' גם בוועדת ההיגוי של העמותה.

G חזרה ל"קואופרטיב שמ"ח"